בלוגר בשם נועם שיזף צוטט בטוויטר עם תובנה שאני מודיע עליה כאן בתדהמה: "הבנתי למה אני לא אוהב את עצרת רבין: זה אירוע של מיעוט המנוהל על פי הקודים של קונצנזוס". זוהי קביעה קולעת. אלא שהיא קולעת לא רק לעצרת רבין. אלא למלחמת חפירות בת 34 שנים שאותו מיעוט מנהל מאז "המהפך" של 1977 נגד הרוב הדמוקרטי, כדי להמשיך את ההגמוניה השלטונית של מפא"י.

לא מספיק ולא די לשלטון מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל, אמה הורתה של מפלגת העבודה, שלטה במדינת ישראל ובמוסדות המדינה שבדרך מאז תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, שלטון ללא מיצרים. היא שילבה בהצלחה תפיסות בולשביקיות המעמידות את המפלגה מעל המדינה, עם טכניקות פוליטיות, דמוקרטיות לכאורה, נוסח "טמאני הול", מנגנון המפלגה הדמוקרטית בשיקאגו, שלא בחל בשוחד, קניית קולות וקשר הדוק עם המאפיה האמריקאית. מפלגת מפא"י לא הסתפקה בהשגת רוב בכנסת. היא שאפה לייצר אחיזת ברזל בחיי הבוחרים כדי ליצור תלות ולהבטיח את קולם על בסיס קבוע. מפא"י ובנותיה "המערך" ואח"כ "העבודה", בנו מנגנוני שליטה בפרנסת האזרח, בשירותי הבריאות שלו, באיגודים המקצועיים, בארגוני המורים, התקשורת, בתרבות ועוד.

השליטה ברשות המבצעת על זרועותיה הארוכות ובצבא הושגה באמצעות הקפדה על מינוי חברי המפלגה ונאמניה לעמדות המפתח. לצורך השליטה ברשות השופטת פותחה טכניקה מתוחכמת במיוחד הצופה פני עתיד. ועדת מינויים בשליטת השופטים נועדה לבצע וידוא החלפה, על ידי מינוי שופטים בדמותם וצלמם של השופטים הפורשים, כדי ליצור שיבוט פוליטי- רעיוני שלהם.

הציבור מטומטם ולכן אי אפשר לקבל את הבחירה שלו

בליל המהפך של 77 קרא האידיאולוג המוצהר של השמאל הישראלי בעת ההיא, יצחק בן אהרון, לא לקבל את פסק דין הבוחר. דבריו שיקפו את התחושה של מרבית האמנים, העיתונאים, השופטים, ראשי המשק, או, בקיצור, מה שקרוי היום האליטות, או על פי הגדרת אהרון ברק: " הציבור הנאור".

הדה-לגיטימציה לממשלה שנבחרה כחוק ב-1977 לא נועדה רק ל"יישר" את הממשלה הנבחרת לכוון הערכים וההשקפות של ה"ציבור הנאור". היא נועדה להחזיר את הסדר על כנו ולהשיב את השלטון לבעליו הטבעיים. לכן, גם אחרי שמנחם בגין מסר את סיני למצרים והכיר באופן מוגבל  בזכויות הפלסטינים, המשיכה המערכה התקשורתית לחתור  להפלתו. נזכיר בסוגריים: "בגין רוצח", "שרון רוצח", הפגנת סברה ושתילה, ועדת קהאן, קמפיין ההסתה נגד בגין בתקשורת ערב בחירות 81 בעקבות ביטויי העוינות כלפי פרס בכיכרות.

אהרון ברק - שליט אבסולוטי נאור

לאחר שכל הנסיונות כשלו, כל הסקרים התבדו, וואת מקומו של בגין תפש יצחק שמיר, עבר השמאל לשלב הבא. השלב בו בתחבולות עושים מלחמה. השלב בו אהרון ברק חולל את הפוטש האמיתי נגד שלטון הרוב ונגד הדמוקרטיה. לאחר התשה ארטילרית בתקשורת שמטרתה לגמד ולהמאיס את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בעיני העם, העבירו השמאל וכמה "אידיוטים מועילים" מהימין שני חוקי יסוד "תמימים" הדנים באדם וחירותו ובחופש העיסוק. למעשה, שימשו חוקים אלו תשתית נסתרת ומתוחכמת למהפכה החוקתית של אהרון ברק שהתבצעה באמצעות פסיקה תקדימית תמימה למראה:

זה התחיל בהרחבת זכות העמידה בבג"צ לכל דיכפין, גם אם אינו מוכיח זיקה אישית לעתירה. בכך נפתח הפתח לכל ארגון קיקיוני לעתור בכל תחום. ארגונים כמו עדאללה מנצלים זאת עד תום, ועושים להם מנהג קבוע לעתור לבג"צ בכל שבוע. זה המשיך בקביעת אהרון ברק ש"הכל שפיט". תחת איצטלא של "מקצוענות משפטית אובייקטיבית" החל בג"צ לפסוק בעניינים פוליטיים במהותם, ולקבוע תקדימים במקומות שבהם היתה לקונה חקיקתית. מושג משפטי חדש ירד לעולם: "מבחן הסבירות" שמו, ומי שהגה אותו וגם יישם אותו בפועל היה ברק וחבר שופטים שדעותיהם הפוליטיות נטועות עמוק בצד של "הציבור הנאור".

המהפך נוסח שנת 2011

לאחרונה מנסים מספר חברי כנסת להשיב באמצעות חקיקה  את עטרת שלטון החוק על פני שלטון בית המשפט ליושנה.

במסגרת הסיכול הממוקד ליוזמה הברוכה הזו, מרבה התקשורת להאחז באילן גבוה ולצטט אמירה של מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים ". זהו ציטוט תלוש מהקשרו שהשימוש בו כדי לתמוך בשלטון בית המשפט על פני שלטון החוק הוא דמגוגיה מקוממת. בגין אמר מה שאמר בימים שמשה לנדאו שיצא לא פעם נגד האקטיביזם השיפוטי של ברק היה נשיא בית המשפט העליון, הרבה לפני שמישהו חוץ מאהרון ברק, שמע את המילים זכות עמידה, מבחן הסבירות או הכל שפיט.

אי אפשר להפריז בחשיבות הנסיון הנעשה בימים אלה להציל את שלטון החוק. חשוב מאד לסייע להצלחתו. כי אם לא נעקור את שרידי שלטונה הלא חוקי של מפא"י, הם יעקרו אותנו מארצנו.

בואו ניכנס לרגע לנעליים של סרקוזי כשהוא מתבונן בתינוקת החדשה, מצקצק לה, מרשרש לה עם צעצוע תינוקות חדש וברקע נכנס אחד העוזרים שלו ומדווח לו על אינדיקציות למתקפה צפוייה של ישראל באיראן. מה חולף לו בראש? בהתחשב בשני המנהיגים הישראלים המובילים את "הקו הנוקשה" המכין את הקרקע לפעולה צבאית ישראלית באיראן - קשה להאמין שהוא מכנס מייד צוות בטחון אסטרטגי. יותר סביר להניח שהוא יבקש צוות מעריכים שינסה לבחון אם בנימין-ברק מפריחים לאוויר ורסיה מתוחכמת של "זאב, זאב" או שמא מדובר בדבר האמיתי.

אמינות מדינת ישראל כתבנית נוף אמינות מנהיגיה

ישראל סובלת מרמת אמינות נמוכה הנגזרת מרמת האמינות של מנהיגיה. לא כל איום, אפילו אם הוא מלווה בתרגיל מטוסים ארוך טווח באיטליה ובעיקר אם הוא מלווה בכתבת שער של נחום ברנע -משנה מצב צבירה ומתגבש לכדי איום מוצק וברור. לפעמים הוא עלול להשיג תוצאה הפוכה. הדיון הציבורי בנושא שדווקא השתיקה יפה לו, שנכפה על הציבור הישראלי באמצעות העיתון של המדינה - עלול להיראות מלאכותי לגמרי בעיניים של מנהיגי מדינות אחרות.

על מה לא מקיימים דיון ציבורי במדינות שפויות

מדינה שפוייה לא  מנהלת דיון ציבורי בשאלה אם להפציץ או לא להפציץ איום קיצוני על עצם קיומה. מה יש לקיים דיון במובן מאליו? ואם מתקיים דיון כזה בכל זאת, האם זה מקרי?

אם המדינה שחטפה את ואנונו ועד היום סותמת לו את הפה בדבקות הרמטית על סיפורי דימונה, על אף שנפרשו בהרחבה לפני 25 שנה ב"דיילי מייל" - מאפשרת לפתע דיון ציבורי נרחב בסוגיה: האם לבצע  "פעולת הפתעה" באיראן - כל הסיכויים שסרקוזי (כאילוסטרציה לכל מנהיג ממוצע) יפעיל את ההגיון הפשוט, יגיע למסקנה המתבקשת, ויצרף את עצמו לסיטואציה על ידי הכתבת תגובה צרפתית גאה לעוזרו, בין שיהוק לפיהוק של התינוקת אותה הוא מנדנד על כתפו.

האם גם נתניהו ייחקר על ידי השב"כ?

כשנתניהו מורה לדובריו שלא להכחיש את חקירת השב"כ לחשיפת המדליף האלמוני "לידיעות אחרונות" - גם סוגיה זו מעלה שאלות, שהיו יכולות להיות מצחיקות, אלמלא הנושא כולו טומן בחובו סכנות קיומיות לישראל. האמנם מתקיימת בפועל חקירה? האם קיומה של החקירה לא הודלף על ידי דוברי נתניהו עצמו, על מנת לאפשר לו להוציא תגובה נוספת בדבר "אי הכחשת קיומה של החקירה"? האם נתניהו מנסה לבנות לעצמו אמינות באמצעים מתוחכמים? והאמנם אמצעים מתוחכמים יכולים לבנות לו אמינות? אם כן, אז מדוע אני מעלה כאן כספקולציה את עצם קיומה של החקירה?

דיון ציבורי על הצורך בדיון ציבורי ושאר אבסורדים

אז אסביר את עצמי על תקן "עיתונאי חוקר":

1. איך קרה שדווקא עיתון כוויתי קיבל מידע שיכול היה לדלוף אך ורק ממשרד ראש הממשלה?

2. האם יש לאותו עיתון כוויתי חפרפרת במשרדו של נתניהו?

3. האם אין זו אותה חפרפרת בשינוי אדרת ששיתפה את נחום ברנע בכוונה הנסתרת להתקפה בהפתעה באיראן?

4. כיצד קרה שהצנזורה שיודעת להשתיק כל פיפס של ואנונו בענייני הגרעין של ישראל - לא היסתה את ידיעות אחרונות? (הרי כל ספר שנכנס לקטגוריית "עלילות אוסטרובסקי והברון מינכהאוזן בשירות המוסד" הופך מייד למטרה מסוכנת שחובה ליירט על ידי הצנזורה).

5. מה קרה לצווי איסור הפרסום המפורסמים שמחזיקים את כל העיתונים במקום רגיש דקה לפני שיוצאת לאור פרשה "רגישה" (שהופכת ברבות הזמן למקושקשת) בעניינם של אנשי ציבור מוכרים?

6. מדוע לאחר כתבתו של נחום ברנע לא מיהר ראש הממשלה לומר כי "יש דברים שהשתיקה יפה להם" ובמקום זאת העדיף ללבות את האש התקשורתית מעל במת הכנסת, כשאמר: "הקם להורגך השכם להורגו"?

7. האם מישהו שאל את עצמו לאיזו סכנה נחשפת ישראל מעצם קיומו של הדיון הציבורי המטומטם הזה?

8. האם נחום ברנע גילה "אחריות עיתונאית" כשרץ לספר לחבר'ה (בשם נתניהו או נגד נתניהו) על התקפה צפוייה באיראן?

9. האם מישהו לקח בחשבון מכה מקדימה של איראן, עוד בטרם נזיז את ישבנינו לכיוונה?

10. למה, לעזאזל, אף אחד חוץ ממני לא שואל את השאלות האלה במסגרת הדיון הציבורי על עצם הדיון הציבורי?

וודי אלן אמר פעם שהוא לעולם לא יצטרף למועדון שמוכן לקבל אותו או שכמותו. אחר כך הוא עשה קריירה מגילום דמותו של היהודי הנוירוטי, סוג של אדיר מילר לעשירים. ביבי נתניהו הוא יהודי מסוג אחר. בעוד עֶצִי אלן החצין את הפראנויות הפרטיות שלו והרוויח מהתראפיה האישית מיליונים, ביבי נתניהו הוא טיפוס מופנם. הוא מדחיק היסוסים ותהיות מאחורי חזות חלקה ורהוטה. מבחינתו מועדון שלא שלח לו הזמנה הוא מועדון לא ראוי, מועדון עויין שצריך לרחוק משעריו ת"ק פרסה.

כל חייו רצה ביבי להתקבל. כמו מורו ורבו, מנחם בגין, שום דבר לא העביר בו רטט של עונג יותר ממחמאה מאיש שמאל. הבעיה היא שעם ישראל משלם את החשבון. כשביבי כתב בספרו "מקום תחת השמש" שאם תקום מדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית, אנחנו לא נהיה כאן, האם לא ידע משהו שביבי של נאום שתי המדינות בבר אילן כבר שכח? מי השתנה? הערבים? הים?

איפה ישנם עוד אנשים כמו יצחק שמיר, שיום תמים ניסה להבין במה שגה, לאחר ששלושה סופרים מהשמאל הרעיפו עליו שבחים. "אם אלה משבחים אותי, ברור לי ששגיתי במשהו" - אמר שמיר.

אם וודי אלן, ביבי נתניהו ויצחק שמיר היו מקבלים הזמנה לגוגל +, מה הם היו עושים?

אם גוגל + לא היה מזמין אחד מהם - מה הם היו עושים?

לגבי נתניהו - אני מת מסקרנות איך ייראו המעגלים של הגוגל + שלו. האם יהיה שם מעגל של תורמים? עיתונאים? אוייבים? נודניקים? עמך? אנשים שחייבים להיות איתם בקשר אבל שרה לא סובלת? בעלי עסקים פוטנציאליים לתקופת הפרישה?

והכי מעניין: מי יערוך לו את הגוגל +?

דרך ארוכה עברנו מאז שהמילים "כצאן לטבח" הפכו ללא כשירות פוליטית לתיאור דרכם האחרונה של ששת המיליונים שנספו בשואה. בשנים האחרונות הורחב מושג "הגבורה" ונמתח כמו מסטיק כדי להעניק כמעט לכל מקרה שבו יהודים נרצחו ונטבחו על ידי גרמניה הנאצית נופך והילה של הקרבה ומופת יהודיים.

מבלי לזלזל בגילויי גבורה נקודתיים של יהודים שחרפו נפשם על מנת לשמור אורח חיים יהודי בגטו ובמחנות ההשמדה, שהשליכו נפשם מנגד כדי להגן על ילדיהם הקטנים או אחיהם הרכים, ושהסתכנו כדי להציל את משפחתם וחבריהם – גבורה במשמעותה הפשוטה, היא התנגדות, היא ניסיון להלחם על החיים ולא למות מות גיבורים. ילדים מחפשים בגבורה את ההירואיקה, את התהילה, את התעוזה, ואת המרדנות, והם צודקים. זוהי הגבורה האמיתית מבלי לנסות ליפות את העובדות ולאנוס את משמעות המילים. גילויי גבורה כאלה היו מעטים ביותר. למעשה, גילוי הגבורה היחיד המוכר לנו הוא מרד גטו ורשה, וזה מוזר, משום שהמרד הזה נכשל, בעוד מרד אחר, לא פחות חשוב ממנו אך הרבה פחות ידוע ממנו – נחל הצלחה של ממש.

אם יעשו בדיקה בקרב יהודי ארה"ב מי הוא מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו ורשה – קרוב לודאי שהם יידעו. אבל אנילביץ' הוא לא הדמות הנערצת עליהם בהקשר זה, אלא דווקא יהודי אחר, אלמוני לחלוטין לכל ישראלי ואינו מוכר כלל למערכת החינוך. הכוונה היא למפקד המרד במחנה ההשמדה סוביבור שבמזרח פולין: אלכסנדר אהרונוביץ' פצ'רסקי.

פצ'רסקי, יהודי ממוצא אוקראיני, היה קצין בצבא ברה"מ, שנפל בשבי והועבר למחנה ההשמדה סוביבור. שם ארגן מרד באוקטובר 1943 שבמהלכו ברחו ממחנה ההשמדה 320 יהודים. הגרמנים שבאותה עת האמינו כי עולה בידם לשמור בסוד את הפשע המתבצע במחנות ההשמדה, נבעתו מהבריחה והחליטו על סגירת המחנה והפחתת קצב הפעילות של מכונת ההשמדה גם במחנות הסמוכים לו ובראשם מיידנק.

המרד בסוביבור הוביל להדממת המשרפות ביום 15.10.43, חצי שנה לפני שהצבא האדום הגיע לשם, והציל עשרות אלפים, אם לקחת בחשבון שעד המרד נרצחו בסוביבור 450 יהודים בממוצע ליום.

מרד סוביבור הוא ההוכחה שגבורה בשואה, לא בהכרח היתה עקרה. יש להצטער על כך שאותה גבורה, שהוליווד ידעה לחשוף ולהנציח בסרט קולנוע בשם "הבריחה מסוביבור", נותרה במחתרת בישראל גם בתקופות שחיפשו כאן בנרות גבורה שתסייע לאזן בין מרכיבי השואה והגבורה.

הגיע הזמן לתקן את המעוות.

פצ'רסקי שבארה"ב זכה להיות מונצח במאות ערים, אולי בעקבות הסרט, מונצח בישראל רק ברחוב הקרוי על שמו בעיר צפת. מן הראוי לכתוב תוכניות לימודים, לעודד יצירה טלוויזיונית ולהוציא את רחוב פצ'רסקי בצפת מבדידותו המזהרת.

היום, 12.5.2011, נחגג בישראל חג סודי. חג שישראלים רבים, יוצאי ברה"מ לשעבר, חוגגים ברוב הדר וטקס ואילו אחרים בקושי מודעים לקיומו – חג יום הניצחון על גרמניה הנאצית (התאריך המקורי היה 9.5 – אך בגלל יום הזיכרון ויום העצמאות נדחה ביומיים).

העובדה שיום זה, כמו המרד בסוביבור, כמו גבורתם של מיליון וחצי חיילים יהודיים שלחמו נגד גרמניה וחירפו נפשם למות בשוחות בנורמנדי ובסמטאות סטלינגרד, נשארו מחוץ לתודעה הקולקטיבית, אומרת דרשני וגם תקנני. הגיע הזמן להחזיר עטרת הגבורה ליושנה.

בישראל השוויונית והדמוקרטית – גם כשאתה מבצע פשע חמור ואפילו רוצח – עונשך, דימויך ויכולתך להשתקם תלויים בקבוצת ההתייחסות שלך. לדוגמא: אם אתה חובב קטינות נוסח דן בן אמוץ, שמאלן וברנז'אי שמתחכך ונערץ ע"י ידועני עמך, סביר להניח שחשיפת קלונך ופשעיך ברבים, תהיה מלווה באצבע מאשימה כלפי מי שהעז לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת של הברנז'ה. אם אתה שחקן שגילם תפקידים רבים בטלוויזיה ובתאטרון ואנס את תלמידותיו – זהו פשע "מעידה" בלבד והערך של "אי זניחת חבר בעת צרה" – יכול לתפוס מקום של כבוד ולהצדיק את התמיכה הגלויה בך מצד חבריך המפורסמים. לעומת זאת, אם אתה פוליטיקאי מזרחי דלוח שהעז והצליח לנצח לוזר נצחי כמו שמעון פרס – סביר להניח שתועלה על המוקד עוד בטרם הורשעת.

אם אתה תימני, דתי וימני קיצוני שירה ורצח ראש ממשלה – דע לך שהזרע שלך הוא זרע השטן. טלאי צהוב צריך לשים על כל נושאי הגנים שלך – כדי שנדע בדמו של מי לא להתערבב. לעומת זאת, אם אתה איש שמאל שנתן פקודה לירות בתותח על אוניית נשק שהניפה דגל לבן והינך אחראי לקטילת 16 יהודים שחלקם הגדול ניצולי שואה – הרי שניתן להעניק תוקף חוקי לפעולתך ולברך אותך על השלטת סדר ומרות של השלטון החוקי במדינה היהודית המתהווה. אם עשרות שנים לאחר אותו יום מר ונמהר, בפרספקטיבה של זמן, אתה מגלה גאוות ותאוות דם ובהתלהבות רבה מתאר כיצד "דפקנו אותם במים" – הרי זה סימן מובהק להיותך צבר ג'ינג'י מחוספס וביישן, שראוי לאהבתנו. אם התותח שבו ירית זוכה לכינוי "התותח הקדוש" במיליה שלך – ברור שאין מקום לגינוי ואפילו לכאב בגין הרג יהודים בידי אחיהם. לא רק שעשית את הדבר הנכון – יש בקטל ההוא משום קדושה ממש. 

אם אתה מתנחל ימני בודד והזוי שמבצע פשעי שנאה נגד קבוצות אוכלוסין מסויימות – ובכלל זה נגד אותו מסיתן מהשמאל שקורא לפגוע במתנחלים – הרי אתה מחבל יהודי, חלק מתוך מכונה משומנת של טרור יהודי מאורגן. אבל הרבה יותר מהיותך טרוריסט יהודי, אתה בגדר מתנה משמים והוכחה ניצחת לכך שיש אלוהים. גם אם ברור לכל שאתה הכלאה הזויה של שבתאי צבי וקונילמל, וגם נשמע לכולם הגיוני לגמרי שהתחננת בפני החוקרים שיאפשרו לך להודות ברצח ארלוזרוב אותו ביצעת בגילגולך הקודם – זה פשוט לא יכול להיות מקרי שצצת להם, לאנשי השמאל בדיוק עכשיו, אלא אם כן הם צודקים לאורך כל הדרך.

עובדה. בדיוק בתקופה שבין כסה לעשור שלהם, בשיא הפולחן הדתי, בין היארצייט העברי ליארצייט הלועזי, כשעיניהם נשואות בתחינה שיקרה משהו ויחזיר את הזוהר לפסטיבל המנומנם -  נפל להם ג'ק המקשקש טייטל כמו גשם ברכה מהשמים. בדיוק כשנדמה היה השנה שצייד המכשפות השנתי מתקשה לצבור תאוצה ותהודה, אוהדי בית"ר לא שורקים בוז לאזכור מייגע של רצח רבין בחיפה, ביבי מדבר על שתי מדינות, הימין רדום, ההתנחלויות מוקפאות ופשוט אין מכשפות בשטח, ברגע האחרון לפני שגוועה תרועת הפסטיבלים, הוסר צו איסור הפרסום והמשטרה יצאה בקול תרועה רמה עם סיפור הטרוריסט היהודי המסוכן שלפי הטראראם סביבו, הוא מקבילו היהודי של בן לאדן. אם השמאל חוגג עכשיו – אפשר להבין אותו. אם ההתגלות הזו של טייטל אינה הוכחה לכך שהשמאל צדק לאורך כל הדרך, מה עוד צריך לקרות כדי שנאמין בכך וניקח אחריות על רצח רבין. זה הרי לא רציני ולא אחראי להציג את ג'ק המקשקש כעשב שוטה, יבלית, או לגיונר משוגע, לספר שבקושי הכירו אותו ביישוב שלו, ולבלבל את כולם עם העובדות על הודאתו ברצח ה"בר-נוער" למרות שבשעת הרצח שהה עם אשתו בביה"ח. איך אפשר להעסיק את העם בזוטות כשהתמונה הגדולה מתבררת? אלוהים יצר ושלח את ג'ק טייטל כדי להוכיח לכולם שהשמאל צדק והימין כולו אשם ברצח רבין.

הפרטת בתי הסוהר היא צעד מרחיק לכת. אבל צעד שהציבור ונבחריו ולא משפטנים שמונו בגין כישוריהם לפרש חוקים  ותו לא, צריכים להחליט לגביו. בייחוד כשבכסף שעלתה החלטת בג"ץ ,אחרי סחבת של 6 שנים, ניתן  היה לבנות עשרה בתי ספר או לממן שיעורי עזר לכל התלמידים החלשים לשנה שלימה. זה ממש ממש מרגיז אותי . לא פחות מרגיזה התיקשורת המתישרת כמעט כאיש אחד מאחורי ההחלטה בהעלימה מציבור עובדות בסיסיות כמו למשל שלא מדובר באיזו גחמה שהועברה באישון לילה בחוק הסדרים זה או אחר, אלא בחקיקה רצינית שנמשכה שנתיים תמימות,תוך דיון ציבורי נוקב ושקרוב לודאי שתנאי האסירים והפיקוח הציבורי על ההתנהלות מולם -  היו טובים פי כמה ושקופים הרבה יותר בבית הכלא הפרטי. אין לי הסבר למה לפחות לא חיכו  לראות איך זה פועל באמת, כפי שהציע הצדיק הבודד בסדום,אדמונד לוי. זאת כמובן למעט הידיעה שהחלטה שקולה הגיונית ולא מתלהמת כזו לא היתה מייצרת לגברת ביניש כותרות אוהדות ושיוט מענג על גלי הפופוליזם , שהוא אמנם פופוליזם בגרוש אבל עולה הרבה שקלים של כסף ציבורי שניתן היה ליעד למטרות חשובות ומועילות.  

כאשר גם צרפת ואנגליה שמנהיגיהן גינו חד משמעית את ההחלטה האנטי ישראלית בז'נבה, דורשות מישראל להקים ועדת חקירה, יש לי חשש, בהכירי את הנפשות המקבלות החלטות במקומותינו, שמנהיגינו יפלו למלכודת בלב מתרונן ובנפש חפצה.

"ניקח את ברק" (אהרון) - יאמר ברק (אהוד) - "הוא (אהרון) נהנה מיוקרה בינלאומית. מי זה איך קוראים לו, גולדשטיין או גולדמן ההוא לידו?! נראה לו את הניירות המפריכים את ההאשמות ה"ענייניות" בדו"ח של הגולדסמית הזה, הוא יחתום ובא גואל לציון. יש גם בונוס בצד: בינתיים יעסקו בועדת החקירה ולא בדו"ח מבקר המדינה.

ברק (אהוד) שוכח, כנראה, שברק (אהרון) לא בכיס של אף אחד. כך, למשל, הוא יכול - לצד הזיכוי של צה"ל על פי העובדות בשטח, להוסיף כמה משפטים מאזנים שיזכירו התבטאויות שונות ומשונות של מנהיגים וקצינים שהוזכרו בדו"ח, כל מיני מרגליות מילוליות שפורסמו בתיקשורת בדבר, שיטוחי שטח" או "ענישת אוכלוסיה אזרחית". ברק יעשה זאת לשם האיזון, או לשם שימור יוקרתו הבינלאומית (שהיא הרי נכס לאומי בפני עצמו).  יום לאחר פרסום ממצאי ועדת החקירה - יימצאו תמיד הנשמות הטובות שירוצו עם ציטוטים כאלה להאג. חוץ מזה, ברק הרי לא יסכים להתמנות על ידי ביבי או על ידי אהוד. הוא ירצה מינוי מבייניש. ויש רק דרך אחת למינוי על ידי בייניש - ועדת חקירה ממלכתית.

נו, אז מה? - אתם שואלים. נו, שזה בדיוק המקרה שיצור תקדים. אם תקום ועדת חקירה ממלכתית זה לא רק להפעם. המשמעות היא, שתוקם ועדת חקירה ממלכתית אחרי כל מבצע של צה"ל מעתה ועד עולם. תחשבו על זה.

כבר אמרו שלהתנבא זה דבר בכלל לא קל. במיוחד, בכל הנוגע לעתיד. קל וחומר קשה הנבואה כשהמדובר בגורלה של מדינה שהוקמה כנגד כל הסיכויים, קיימת כנגד כל הסיכויים וכל תחזית שמרנית ביחס לעתידה, מצביעה על כך שאין לה שום סיכוי. 

כשהרצל כינס חבורת יהודים, אלמונים ברובם, בבאזל, הלביש אותם בפראקים שחורים והכריז בפניהם על הקמת המדינה היהודית - זה היה בגדר פנטאזיה. "בעוד חמישים שנה תקום המדינה היהודית. אם תרצו אין זו אגדה" - הוא אמר. ספק אם אחוז אחד מיהודי העולם שמע על הכינוס ההזוי הזה. ספק אם מקרב אלו שהיו מודעים לו, היה אחוז אחד שבאמת האמין בהתגשמות החלום תוך 50 שנה בדיוק. 

מסתבר שהדימיון במקרה הזה עלה על כל מציאות. למרות מלחמת העולם הראשונה שאיימה להכחיד את ניצני היישוב בארץ ישראל, למרות ההגירה ההמונית לארה"ב לאחר הצהרת בלפור, למרות רדיפות, למרות מלחמת העולם ה- 2 ואובדן שליש מהעם, שישה מיליון בני אדם - חלפו בדיוק 50 שנה מאז אותה הצהרה מפורסמת של הרצל עד להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

בימים אלה מתברר שחלק מהמדינות שתמכו בהחלטת החלוקה, העריכו שליישוב היהודי הקטן אין כל סיכוי לשרוד. כל מנתח סיכונים הפועל על פי הספר, בכל שקלול פרמטרים אפשרי, היה נאלץ לקבוע כי אין סיכוי ש- 600,000 איש, חלקם ניצולי שואה שבורי גוף ונפש, יצלחו את המתקפה הערבית הבלתי נמנעת. אבל המציאות טפחה להם על הפנים ו- 7 מדינות ערב נהדפו, הוכו, והתחננו לשביתת נשק. 19 שנה מאוחר יותר התנחל הצבא הישראלי על גדות תעלת סואץ, על החרמון והרמה הסורית וארץ ישראל המערבית עד הירדן היתה בידינו.

היום, 112 שנה לאחר תחילת המסע האנושי המדהים הזה, של קיבוץ עם מפוזר לארץ חרבה לאחר 2000 שנות פזורה, לאחר הצלחות שהשכל האנושי מתקשה לעכל, הקמת מדינה מרתקת, כלכלה משגשגת, היי-טק שני בטיבו בעולם, צבא חזק, חקלאות שכל העולם נושא אליה עיניים וחיל אוויר שרבים רואים בו הטוב בעולם - שוב אנו על פרשת דרכים. הרשות נתונה לנו לבור את הדרך, אך הכול צפוי ולא לטובה. כל הדרכים מובילות למבוי סתום.  

לפי הספר, בעוד 50 שנה לא תהיה כאן מדינה יהודית. חזון שתי המדינות לשני עמים, הוא חזון חורבנה של ישראל. את הספר כתב ערפאת. לאחר חתימת הסכם אוסלו, הוא לא טרח להסתיר או להסוות את תוכניתו, תוכנית השלבים, המיתווה לחיסולה של מדינת ישראל בתנועת מלקחיים כשזרוע אחת היא הדמוגרפיה והשניה דחיקת ישראל לקווי 67. מה שידע ואמר ערפאת אז, נכון גם היום. מי ששולט בגב ההר שולט בארץ ישראל. מדינה פלסטינית על גב ההר היא תעודת הפטירה של ישראל. החיים כאן יהפכו לגיהנום. די בקסאם אחד ביום בכוון כללי של שפלת החוף, כדי שמי שיוכל יברח והכלכלה תקרוס, ככתבה וכלשונה של תוכנית השלבים לחיסול ישראל.

הבריחה היהודית תזרז את פעולת הזרוע השניה של המלקחיים, הזרוע הדמוגרפית, או אם להשתמש במילותיו של ערפאת: "ננצח את ישראל דרך הרחם של האשה הפלסטינית". הנתונים הדמוגרפיים המדברים על 20% ערבים בישראל - הם בגדר אחיזת עיניים. בשכבות הגיל הצעירות שיעור הערבים באוכלוסיה גבוה בהרבה. בנגב ובגליל יש מיעוט לידות של יהודים ביחס לערבים. רק עיוור לא רואה את המגמה. הכתובת היא על הקיר באותיות ענק שאינן עבריות. אם לא נקבל החלטות, נתווה תוכנית וגם נבצע אותה, היום בו יתמנה כאן ראש ממשלה ערבי הוא לא רחוק. בניגוד לחולמי החלומות ומפזרי האשליות, ברור לכל בר דעת שזה יהיה היום בו יקיץ הקץ על המדינה היהודית וגם על הדמוקרטיה. למי שחושב אחרת, אני מציע להתבונן סביב ולהצביע על מדינה ערבית אחת שהיא באמת דמוקרטית. 

התרחיש שאני מציע הוא התרחיש הלא צפוי. הוא גם לא קל ליישום. אבל הוא צודק ונכון, ואם נרצה בו, הוא לא יהיה לאגדה. לגיטימי לפעול לשמירת אופיה הלאומי של מדינה. לגיטימי לדרוש נאמנות כתנאי לאזרחות. אבל זה לא מספיק. צריך לפעול לשינוי המגמה הדמוגרפית באמצעים מעשיים: באמצעות עידוד הגירה למדינות ערב, באמצעות עידוד ילודה יהודית ובאמצעות עידוד העליה.

כעם ששליש ממנו קיפח את חייו ונספה בניסיון השמדה המונית (ג'נוסייד), זו לא רק זכותנו, אלא ממש חובתנו, לשקם את העם מספרית ולנקוט לצורך כך באמצעים חריגים. עומדת לנו זכות וחובת שיקום העם. ניתן וצריך לעודד ילודה יהודית במדינת ישראל למרות שמדובר בדמוקרטיה ששואפת לשוויון בין האזרחים. אצלנו מלכתחילה, אין שוויון. חלק מהאזרחים משתייכים לאומה הערבית הגדולה, בעוד שאר האזרחים הם בגדר שריד, אוד מוצל מאש, של עם שנשרף בכבשני הנאצים.

גם בעניין עידוד ההגירה למדינות ערב, אין לנו מה להיבהל מהתנגדויות בינלאומיות. לא הרי פיתוי, כהרי גירוש ושיסוי. לא הרי עידוד הגירה כהרי טרנספר. ישראל פועלת לעידוד הגירת יהודים מכל מדינה בעולם למדינת הלאום שלהם ישראל. אם מדינה שיש בה יהודים היתה מציעה תמריץ ליהודים להגר לישראל, כולנו היינו תומכים בכך ומברכים. אז אם לעודד יהודי לעבור למדינת הלאום שלו זוהי פעולה חיובית וברוכה, מדוע אנו מקבלים מראש שסיוע לערבים לעבור ממדינה שהם מיעוט בה למדינה שהם רוב בה הוא מעשה גזעני ופסול?

בניגוד לתעמולה האנטישמית וההסתה נגד ישראל - נהנים ערביי ישראל במדינה היהודית ליותר חרויות, יותר חופש ביטוי, יותר ביטחון אישי וכלכלי ויותר שילטון חוק - מאשר בכל מדינה אחרת באיזור. תביעתו של הרוב היהודי מהמיעוט הערבי הנהנה, בזכותו, מחרויות וזכויות, לכיבוד סמלי המדינה, היא יותר מלגיטימית. היא אלמנטרית. מדוע אנו מוותרים מראש על הניסיון להציג עמדה פשוטה וצודקת על פיה, אין יורקים לבאר שלנו ומבקשים להמשיך לשתות ממנה. מי שהבאר אינה נאה לו, מוזמן לחפש לו באר אחרת. אנחנו מוכנים לעזור לו בכך.

 לצערי, המסלול שבו הולך העם היהודי בשנים האחרונות, הוא הכיוון ההפוך להתחזקות דמוגרפית ולעמידה עקרונית על זכותנו לחיים בארץ ישראל שלנו בגבולות ברי הגנה. רק נס יוביל את היהודים לראות את המובן מאליו. אנחנו עם מסובך וגם מתוסבך. מצד שני, עוד לא אבדה תקוותנו. מה שלא עושה השכל, עושה לפעמים הקיר שבגב.

בזירה הישראלית, יש שניים שהם מנצחים מובהקים במלחמת עזה ושניים שהם בגדר מפסידים לא מוכרזים. המנצחים הם צה"ל וגוש הימין. המפסידים הם מדינת ישראל ומפלגת קדימה. אין עוררין על ניצחון צה"ל, אבל לא צריך שימים יגידו,  שהניצחון הצבאי המוחץ, הוא רק ניצחון בקרב. כמה חבל שממשלת ישראל לא השכילה להפוך את הניצחון בקרב לניצחון במלחמה. הצבא ניצח המדינה הפסידה.

הנה רשימה חלקית של היעדים שהדרג המדיני לא הציב ולא השיג: ציר פילדלפי לא בידינו, החמאס בשילטון, גלעד שליט בשבי, מאות מינהרות להברחת אמצעי לחימה נותרו פעילות וכך גם משגרי הקסאמים וחוליות השיגור, שבכל עת יכולים להמשיך לאיים על שלוות החיים ביישובי הדרום. הנה רשימת היעדים שהדרג המדיני לא הציב ובכל זאת השיג: גל של אנטישמיות בעולם, גל של הצעות מדיניות מסוכנות ומשפילות מצד דוחפי האף האירופיים התורניים, אפיזודה חסרת תקדים של התנגחות עם ראשי המימשל האמריקאי והגרוע מכל, שבסופו של יום, עוד יפתחו המעברים בין עזה לרפיח והחמאס יצא כשהפסדו בשכרו. 

במדינה שבה הצבא הוא הלב, קשה להבחין בין ניצחון צבאי לניצחון מדיני. בחינה שכלתנית וקרה של תוצאות המלחמה מצביעה על הפסד צורב בזירה המדינית. הפסד  שיש לו אמא, למרות, שבדרך כלל אנו מחפשים אבות לכישלון, והאמא זו ציפי לבני.

באנגלית רצוצה ושפת גוף ארוגנטית עד נוירוטית התייצבה לה הגברת לבני פעם אחר פעם אל מול המיקרופונים והפחידה את העולם. לשר חוץ במלחמה יש שתי דרכי פעולה אפשריות: דיפלומטיה של מתק שפתיים ודברי חלקות , כשצה"ל במקביל מכה במקל גדול, או מתקפה שלוחת רסן על צביעות העולם, שהבליג על שמונה שנות מיתקפת טילים יום יומית על אזרחים, והמוסר הכפול שהוא נוקט כלפי כל צעד לגיטימי של הגנה עצמית כשהוא בא מצד יהודים. הגברת לבני בחרה בדרך הגרועה ביותר: אפולוגטיקה אגרסיבית. דרך שהיא מרשם בטוח לאכילת הדגים הבאושים בד בבד עם קבלת צו גירוש מין העיר.

בזמן שאהוד ברק עמד על משמרתו לצד החיילים בזירת הקרב הפקירה גברת לבני את העמדה כשנמנעה מלהתגייס לפעילות באו"ם והעדיפה להתייצב למסיבות עיתונאים משולשות, שמא ייפקד מקומה לצד האֶהודים שגזרו קופונים פוליטיים.  במלחמה שמתנהלת תוך כדי בחירות יכולה העין הציבורית לבלוע פוליטיקאים שמקבלים חשיפה תיקשורתית בהקשרם הטבעי. היא לא יכולה לסבול פוליטיקאים שצריכים לפעול מחוץ לפריים טיים אבל שמשיקולי בחירות מעדיפים להותיר אותנו חשופים בצריח מול החלטה מזיקה של מועצת הביטחון. 

ההיפך הגמור של לבני במלחמה הזאת היה בנימין נתניהו. הוא נעלם. היו ששאלו לאן נעלם ביבי. לא נעים לספר שיו"ר האופוזיציה פרש מטריית חיפוי הסברתית על הביצועים הכושלים של שרת החוץ בתחום הזה. נתניהו עשה זאת עבורה כחייל מן השורה. זה גם המקרה שבו חייל מן השורה מתפקד הרבה יותר טוב מרמטכ"ל ההסברה. הציבור הישראלי יודע להעריך גם הורדה בפרופיל התיקשורתי ומתן גיבוי לממשלה מספסלי האופוזיציה. זו הסיבה לכך שהליכוד בראשות נתניהו נשאר יציב בסקרים בעוד קדימה בראשות לבני מדרדרת.

גוש הימין כולו יוצא מחוזק מהמלחמה בעזה. כמעט כולם מבינים שהימין צדק. הוא צדק כשהזהיר שאוסלו ימיט עלינו קטיושות באשקלון, הוא צדק כשהזהיר שההתנתקות החד צדדית משדרת חולשה ותזמין תוקפנות מצד הפלשתינים. הוא צדק שהזהיר שכל נסיגה משטחי ארץ ישראל מכניסה יותר ויותר אזרחים לקו האש. ובאופן אישי, אני לא יכול להתאפק מלספר שהפעולה הצבאית המוצלחת של צה"ל בעזה נעשתה על פי המיתווה המפורט של תנועת חרות בראשה עמדתי מאז שנת 1999 (ושאני הצעתי עוד לפני היווסדה של חרות) שקרא להפצצת המטרות הצבאיות בעזה מין האוויר, אזהרת התושבים בעזה באמצעות כרוזים על מנת שיתפנו, וכניסה קרקעית לשטח כדי לנקות אותו מאמצעי לחימה ואוחזי נשק. השמאל שדרדר אותנו למלחמה נאלץ לבצע פעולה צבאית מבית היוצר של "הימין הקיצוני". ה"הזוי". המערכה הצבאית המוצלחת הזו באה לעולם כי הימין צדק ובוצעה על פי שיטתו. הציבור מבין ויודע לתגמל. זו הסיבה שגוש הימין מתחזק ולא קברניטי הממשלה. נמאס לציבור מממשלות תאבות הסכמים מדיניים עתירי מריחות ויומרות חסרות כיסוי שזורות לרוח את הישגי הצבא ובכך גם מקרבות את הסיבוב הבא וגם מעמידות את ישראל בעמדת מוצא קשה יותר. הציבור מחפש ממשלה שתצליח פעם אחת לסיים קרב עם תוצאה מדינית טובה ליהודים.     

לאחרונה נשמעים קולות הולכים ומתגברים לדחות את הבחירות בגלל המלחמה. מה יכול להיות הגיוני מזה? את מי מעניינות הבחירות היום? הרי אפילו את הישרדות לא שידרו בגלל המלחמה. הייתכן, ששידור הישרדות יידחה והבחירות יתקיימו להן במועדן?

ישראל קיימה את הבחירות לכנסת הראשונה בעיצומה של מלחמת העצמאות. רק פעם אחת בתולדות המדינה נדחו בחירות לאחר שנקבע מועדן: הבחירות לכנסת השמינית. הסיבה: מלחמת יוה"כ. הדחייה: כמעט בחודשים. גם ב- 49 וגם ב-73  היו הרבה יותר מגוייסים בשטח מאשר בעזה, ובכל זאת התקיימו הבחירות. אז, אולי, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר, מדוע הבחירות הפעם נראות כה מיותרות?

הבעיה האמיתית של הבחירות הללו היא לא המלחמה. הבעיה היא שאלה בחירות ללא אפשרויות בחירה. הרי אפילו במיקרוסקופ המשוכלל ביותר קשה למצוא את ההבדלים בין המפלגות הגדולות: בין העבודה שויתרה על הסוציאליזם, הליכוד שויתר על שלימות הארץ וקדימה שלא ויתרה על דבר כי מעולם לא הייתה לה דרך. בחירות יכולות לעסוק בעבר, בהווה ובעתיד. השוואה בין ביצועי המפלגות הגדולות בתחום המדיני תגלה לנו שכולן חטאו באוסלו או בהתנתקות. בהווה, שלושתן מצדדות באקט המלחמתי בעזה ובאשר לעתיד – אף אחת מהן אינה נושאת בשורה חדשה ומעניינת. במצב הזה, אפשר להגיע למסקנה שבמדינת ישראל הדמוקרטית הבחירות מיצו את עצמן.

במדינה שבה בלאו הכי ביה"מש העליון קובע את ההחלטות החשובות אפשר אולי לותר כליל על הבחירות לכנסת ולהותיר אותן בידיים האמונות של וועדת מינויים, על פי המודל המזהיר של הוועדה למינוי שופטים, לפיו חברי הכנסת היוצאת יהיו המרכיב הדומיננטי בועדה וכמקובל במינוי השופטים, ירכיבו כנסת חדשה כדמותם וכצלמם. למען מראית העין הדמוקרטית, בראש הוועדה תעמוד דמות ציבורית מחוץ לכנסת. מועמד מצויין לתפקיד יכול להיות יעקב עמידרור שהוכיח את יכולותיו בהרכבת הרשימה המגומגמת של מפלגת הבית היהודי…

במקום לבחור את הכנסת יבחר הציבור אחת לחמש שנים בבחירה ישירה ואישית את האנשים החשובים באמת, את האנשים שמחליטים וחורצים גורלות: את שופטי בית המשפט העליון. אלה האנשים שבישיבתם כבג"צ, מנטרלים ומבטלים את החלטות הכנסת והממשלה, על פי השקפת עולמם הפוליטית. אין ספק שזהו מודל מקורי ומעניין שמחזיר אותנו היישר לתקופת השופטים שבה היו יושבים תחת התומר ולא במגדלי שן. הכנסת תמשיך להיות אותה כנסת חסרת שיניים, הממשלה תמשיך להיות ממשלה למראית עין ובג"צ ימשיך להיות בעל הדיעה, אבל יצוייד לצורך כך בסמכות מוסרית הנובעת מבחירת העם.

במחשבה שנייה, אולי איפוק זה כוח. אולי כדאי להמשיך ולסבול בחירות אחר בחירות, קדנציה אחר קדנציה, לדשדש עם השלישיה הסיאמית התלת ראשית שלנו ליכוד-עבודה-קדימה עד אשר המדע יאפשר לנו לשבט את נאורי הדור היושבים בבג"צ, ואז נוכל להנות ממלוא זיו נאורותם השופעת גם בכנסת, גם בממשלה וגם בביהמ"ש.