בישראל השוויונית והדמוקרטית – גם כשאתה מבצע פשע חמור ואפילו רוצח – עונשך, דימויך ויכולתך להשתקם תלויים בקבוצת ההתייחסות שלך. לדוגמא: אם אתה חובב קטינות נוסח דן בן אמוץ, שמאלן וברנז'אי שמתחכך ונערץ ע"י ידועני עמך, סביר להניח שחשיפת קלונך ופשעיך ברבים, תהיה מלווה באצבע מאשימה כלפי מי שהעז לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת של הברנז'ה. אם אתה שחקן שגילם תפקידים רבים בטלוויזיה ובתאטרון ואנס את תלמידותיו – זהו פשע "מעידה" בלבד והערך של "אי זניחת חבר בעת צרה" – יכול לתפוס מקום של כבוד ולהצדיק את התמיכה הגלויה בך מצד חבריך המפורסמים. לעומת זאת, אם אתה פוליטיקאי מזרחי דלוח שהעז והצליח לנצח לוזר נצחי כמו שמעון פרס – סביר להניח שתועלה על המוקד עוד בטרם הורשעת.

אם אתה תימני, דתי וימני קיצוני שירה ורצח ראש ממשלה – דע לך שהזרע שלך הוא זרע השטן. טלאי צהוב צריך לשים על כל נושאי הגנים שלך – כדי שנדע בדמו של מי לא להתערבב. לעומת זאת, אם אתה איש שמאל שנתן פקודה לירות בתותח על אוניית נשק שהניפה דגל לבן והינך אחראי לקטילת 16 יהודים שחלקם הגדול ניצולי שואה – הרי שניתן להעניק תוקף חוקי לפעולתך ולברך אותך על השלטת סדר ומרות של השלטון החוקי במדינה היהודית המתהווה. אם עשרות שנים לאחר אותו יום מר ונמהר, בפרספקטיבה של זמן, אתה מגלה גאוות ותאוות דם ובהתלהבות רבה מתאר כיצד "דפקנו אותם במים" – הרי זה סימן מובהק להיותך צבר ג'ינג'י מחוספס וביישן, שראוי לאהבתנו. אם התותח שבו ירית זוכה לכינוי "התותח הקדוש" במיליה שלך – ברור שאין מקום לגינוי ואפילו לכאב בגין הרג יהודים בידי אחיהם. לא רק שעשית את הדבר הנכון – יש בקטל ההוא משום קדושה ממש. 

אם אתה מתנחל ימני בודד והזוי שמבצע פשעי שנאה נגד קבוצות אוכלוסין מסויימות – ובכלל זה נגד אותו מסיתן מהשמאל שקורא לפגוע במתנחלים – הרי אתה מחבל יהודי, חלק מתוך מכונה משומנת של טרור יהודי מאורגן. אבל הרבה יותר מהיותך טרוריסט יהודי, אתה בגדר מתנה משמים והוכחה ניצחת לכך שיש אלוהים. גם אם ברור לכל שאתה הכלאה הזויה של שבתאי צבי וקונילמל, וגם נשמע לכולם הגיוני לגמרי שהתחננת בפני החוקרים שיאפשרו לך להודות ברצח ארלוזרוב אותו ביצעת בגילגולך הקודם – זה פשוט לא יכול להיות מקרי שצצת להם, לאנשי השמאל בדיוק עכשיו, אלא אם כן הם צודקים לאורך כל הדרך.

עובדה. בדיוק בתקופה שבין כסה לעשור שלהם, בשיא הפולחן הדתי, בין היארצייט העברי ליארצייט הלועזי, כשעיניהם נשואות בתחינה שיקרה משהו ויחזיר את הזוהר לפסטיבל המנומנם -  נפל להם ג'ק המקשקש טייטל כמו גשם ברכה מהשמים. בדיוק כשנדמה היה השנה שצייד המכשפות השנתי מתקשה לצבור תאוצה ותהודה, אוהדי בית"ר לא שורקים בוז לאזכור מייגע של רצח רבין בחיפה, ביבי מדבר על שתי מדינות, הימין רדום, ההתנחלויות מוקפאות ופשוט אין מכשפות בשטח, ברגע האחרון לפני שגוועה תרועת הפסטיבלים, הוסר צו איסור הפרסום והמשטרה יצאה בקול תרועה רמה עם סיפור הטרוריסט היהודי המסוכן שלפי הטראראם סביבו, הוא מקבילו היהודי של בן לאדן. אם השמאל חוגג עכשיו – אפשר להבין אותו. אם ההתגלות הזו של טייטל אינה הוכחה לכך שהשמאל צדק לאורך כל הדרך, מה עוד צריך לקרות כדי שנאמין בכך וניקח אחריות על רצח רבין. זה הרי לא רציני ולא אחראי להציג את ג'ק המקשקש כעשב שוטה, יבלית, או לגיונר משוגע, לספר שבקושי הכירו אותו ביישוב שלו, ולבלבל את כולם עם העובדות על הודאתו ברצח ה"בר-נוער" למרות שבשעת הרצח שהה עם אשתו בביה"ח. איך אפשר להעסיק את העם בזוטות כשהתמונה הגדולה מתבררת? אלוהים יצר ושלח את ג'ק טייטל כדי להוכיח לכולם שהשמאל צדק והימין כולו אשם ברצח רבין.

הפרטת בתי הסוהר היא צעד מרחיק לכת. אבל צעד שהציבור ונבחריו ולא משפטנים שמונו בגין כישוריהם לפרש חוקים  ותו לא, צריכים להחליט לגביו. בייחוד כשבכסף שעלתה החלטת בג"ץ ,אחרי סחבת של 6 שנים, ניתן  היה לבנות עשרה בתי ספר או לממן שיעורי עזר לכל התלמידים החלשים לשנה שלימה. זה ממש ממש מרגיז אותי . לא פחות מרגיזה התיקשורת המתישרת כמעט כאיש אחד מאחורי ההחלטה בהעלימה מציבור עובדות בסיסיות כמו למשל שלא מדובר באיזו גחמה שהועברה באישון לילה בחוק הסדרים זה או אחר, אלא בחקיקה רצינית שנמשכה שנתיים תמימות,תוך דיון ציבורי נוקב ושקרוב לודאי שתנאי האסירים והפיקוח הציבורי על ההתנהלות מולם -  היו טובים פי כמה ושקופים הרבה יותר בבית הכלא הפרטי. אין לי הסבר למה לפחות לא חיכו  לראות איך זה פועל באמת, כפי שהציע הצדיק הבודד בסדום,אדמונד לוי. זאת כמובן למעט הידיעה שהחלטה שקולה הגיונית ולא מתלהמת כזו לא היתה מייצרת לגברת ביניש כותרות אוהדות ושיוט מענג על גלי הפופוליזם , שהוא אמנם פופוליזם בגרוש אבל עולה הרבה שקלים של כסף ציבורי שניתן היה ליעד למטרות חשובות ומועילות.  

כאשר גם צרפת ואנגליה שמנהיגיהן גינו חד משמעית את ההחלטה האנטי ישראלית בז'נבה, דורשות מישראל להקים ועדת חקירה, יש לי חשש, בהכירי את הנפשות המקבלות החלטות במקומותינו, שמנהיגינו יפלו למלכודת בלב מתרונן ובנפש חפצה.

"ניקח את ברק" (אהרון) - יאמר ברק (אהוד) - "הוא (אהרון) נהנה מיוקרה בינלאומית. מי זה איך קוראים לו, גולדשטיין או גולדמן ההוא לידו?! נראה לו את הניירות המפריכים את ההאשמות ה"ענייניות" בדו"ח של הגולדסמית הזה, הוא יחתום ובא גואל לציון. יש גם בונוס בצד: בינתיים יעסקו בועדת החקירה ולא בדו"ח מבקר המדינה.

ברק (אהוד) שוכח, כנראה, שברק (אהרון) לא בכיס של אף אחד. כך, למשל, הוא יכול - לצד הזיכוי של צה"ל על פי העובדות בשטח, להוסיף כמה משפטים מאזנים שיזכירו התבטאויות שונות ומשונות של מנהיגים וקצינים שהוזכרו בדו"ח, כל מיני מרגליות מילוליות שפורסמו בתיקשורת בדבר, שיטוחי שטח" או "ענישת אוכלוסיה אזרחית". ברק יעשה זאת לשם האיזון, או לשם שימור יוקרתו הבינלאומית (שהיא הרי נכס לאומי בפני עצמו).  יום לאחר פרסום ממצאי ועדת החקירה - יימצאו תמיד הנשמות הטובות שירוצו עם ציטוטים כאלה להאג. חוץ מזה, ברק הרי לא יסכים להתמנות על ידי ביבי או על ידי אהוד. הוא ירצה מינוי מבייניש. ויש רק דרך אחת למינוי על ידי בייניש - ועדת חקירה ממלכתית.

נו, אז מה? - אתם שואלים. נו, שזה בדיוק המקרה שיצור תקדים. אם תקום ועדת חקירה ממלכתית זה לא רק להפעם. המשמעות היא, שתוקם ועדת חקירה ממלכתית אחרי כל מבצע של צה"ל מעתה ועד עולם. תחשבו על זה.

כבר אמרו שלהתנבא זה דבר בכלל לא קל. במיוחד, בכל הנוגע לעתיד. קל וחומר קשה הנבואה כשהמדובר בגורלה של מדינה שהוקמה כנגד כל הסיכויים, קיימת כנגד כל הסיכויים וכל תחזית שמרנית ביחס לעתידה, מצביעה על כך שאין לה שום סיכוי. 

כשהרצל כינס חבורת יהודים, אלמונים ברובם, בבאזל, הלביש אותם בפראקים שחורים והכריז בפניהם על הקמת המדינה היהודית - זה היה בגדר פנטאזיה. "בעוד חמישים שנה תקום המדינה היהודית. אם תרצו אין זו אגדה" - הוא אמר. ספק אם אחוז אחד מיהודי העולם שמע על הכינוס ההזוי הזה. ספק אם מקרב אלו שהיו מודעים לו, היה אחוז אחד שבאמת האמין בהתגשמות החלום תוך 50 שנה בדיוק. 

מסתבר שהדימיון במקרה הזה עלה על כל מציאות. למרות מלחמת העולם הראשונה שאיימה להכחיד את ניצני היישוב בארץ ישראל, למרות ההגירה ההמונית לארה"ב לאחר הצהרת בלפור, למרות רדיפות, למרות מלחמת העולם ה- 2 ואובדן שליש מהעם, שישה מיליון בני אדם - חלפו בדיוק 50 שנה מאז אותה הצהרה מפורסמת של הרצל עד להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

בימים אלה מתברר שחלק מהמדינות שתמכו בהחלטת החלוקה, העריכו שליישוב היהודי הקטן אין כל סיכוי לשרוד. כל מנתח סיכונים הפועל על פי הספר, בכל שקלול פרמטרים אפשרי, היה נאלץ לקבוע כי אין סיכוי ש- 600,000 איש, חלקם ניצולי שואה שבורי גוף ונפש, יצלחו את המתקפה הערבית הבלתי נמנעת. אבל המציאות טפחה להם על הפנים ו- 7 מדינות ערב נהדפו, הוכו, והתחננו לשביתת נשק. 19 שנה מאוחר יותר התנחל הצבא הישראלי על גדות תעלת סואץ, על החרמון והרמה הסורית וארץ ישראל המערבית עד הירדן היתה בידינו.

היום, 112 שנה לאחר תחילת המסע האנושי המדהים הזה, של קיבוץ עם מפוזר לארץ חרבה לאחר 2000 שנות פזורה, לאחר הצלחות שהשכל האנושי מתקשה לעכל, הקמת מדינה מרתקת, כלכלה משגשגת, היי-טק שני בטיבו בעולם, צבא חזק, חקלאות שכל העולם נושא אליה עיניים וחיל אוויר שרבים רואים בו הטוב בעולם - שוב אנו על פרשת דרכים. הרשות נתונה לנו לבור את הדרך, אך הכול צפוי ולא לטובה. כל הדרכים מובילות למבוי סתום.  

לפי הספר, בעוד 50 שנה לא תהיה כאן מדינה יהודית. חזון שתי המדינות לשני עמים, הוא חזון חורבנה של ישראל. את הספר כתב ערפאת. לאחר חתימת הסכם אוסלו, הוא לא טרח להסתיר או להסוות את תוכניתו, תוכנית השלבים, המיתווה לחיסולה של מדינת ישראל בתנועת מלקחיים כשזרוע אחת היא הדמוגרפיה והשניה דחיקת ישראל לקווי 67. מה שידע ואמר ערפאת אז, נכון גם היום. מי ששולט בגב ההר שולט בארץ ישראל. מדינה פלסטינית על גב ההר היא תעודת הפטירה של ישראל. החיים כאן יהפכו לגיהנום. די בקסאם אחד ביום בכוון כללי של שפלת החוף, כדי שמי שיוכל יברח והכלכלה תקרוס, ככתבה וכלשונה של תוכנית השלבים לחיסול ישראל.

הבריחה היהודית תזרז את פעולת הזרוע השניה של המלקחיים, הזרוע הדמוגרפית, או אם להשתמש במילותיו של ערפאת: "ננצח את ישראל דרך הרחם של האשה הפלסטינית". הנתונים הדמוגרפיים המדברים על 20% ערבים בישראל - הם בגדר אחיזת עיניים. בשכבות הגיל הצעירות שיעור הערבים באוכלוסיה גבוה בהרבה. בנגב ובגליל יש מיעוט לידות של יהודים ביחס לערבים. רק עיוור לא רואה את המגמה. הכתובת היא על הקיר באותיות ענק שאינן עבריות. אם לא נקבל החלטות, נתווה תוכנית וגם נבצע אותה, היום בו יתמנה כאן ראש ממשלה ערבי הוא לא רחוק. בניגוד לחולמי החלומות ומפזרי האשליות, ברור לכל בר דעת שזה יהיה היום בו יקיץ הקץ על המדינה היהודית וגם על הדמוקרטיה. למי שחושב אחרת, אני מציע להתבונן סביב ולהצביע על מדינה ערבית אחת שהיא באמת דמוקרטית. 

התרחיש שאני מציע הוא התרחיש הלא צפוי. הוא גם לא קל ליישום. אבל הוא צודק ונכון, ואם נרצה בו, הוא לא יהיה לאגדה. לגיטימי לפעול לשמירת אופיה הלאומי של מדינה. לגיטימי לדרוש נאמנות כתנאי לאזרחות. אבל זה לא מספיק. צריך לפעול לשינוי המגמה הדמוגרפית באמצעים מעשיים: באמצעות עידוד הגירה למדינות ערב, באמצעות עידוד ילודה יהודית ובאמצעות עידוד העליה.

כעם ששליש ממנו קיפח את חייו ונספה בניסיון השמדה המונית (ג'נוסייד), זו לא רק זכותנו, אלא ממש חובתנו, לשקם את העם מספרית ולנקוט לצורך כך באמצעים חריגים. עומדת לנו זכות וחובת שיקום העם. ניתן וצריך לעודד ילודה יהודית במדינת ישראל למרות שמדובר בדמוקרטיה ששואפת לשוויון בין האזרחים. אצלנו מלכתחילה, אין שוויון. חלק מהאזרחים משתייכים לאומה הערבית הגדולה, בעוד שאר האזרחים הם בגדר שריד, אוד מוצל מאש, של עם שנשרף בכבשני הנאצים.

גם בעניין עידוד ההגירה למדינות ערב, אין לנו מה להיבהל מהתנגדויות בינלאומיות. לא הרי פיתוי, כהרי גירוש ושיסוי. לא הרי עידוד הגירה כהרי טרנספר. ישראל פועלת לעידוד הגירת יהודים מכל מדינה בעולם למדינת הלאום שלהם ישראל. אם מדינה שיש בה יהודים היתה מציעה תמריץ ליהודים להגר לישראל, כולנו היינו תומכים בכך ומברכים. אז אם לעודד יהודי לעבור למדינת הלאום שלו זוהי פעולה חיובית וברוכה, מדוע אנו מקבלים מראש שסיוע לערבים לעבור ממדינה שהם מיעוט בה למדינה שהם רוב בה הוא מעשה גזעני ופסול?

בניגוד לתעמולה האנטישמית וההסתה נגד ישראל - נהנים ערביי ישראל במדינה היהודית ליותר חרויות, יותר חופש ביטוי, יותר ביטחון אישי וכלכלי ויותר שילטון חוק - מאשר בכל מדינה אחרת באיזור. תביעתו של הרוב היהודי מהמיעוט הערבי הנהנה, בזכותו, מחרויות וזכויות, לכיבוד סמלי המדינה, היא יותר מלגיטימית. היא אלמנטרית. מדוע אנו מוותרים מראש על הניסיון להציג עמדה פשוטה וצודקת על פיה, אין יורקים לבאר שלנו ומבקשים להמשיך לשתות ממנה. מי שהבאר אינה נאה לו, מוזמן לחפש לו באר אחרת. אנחנו מוכנים לעזור לו בכך.

 לצערי, המסלול שבו הולך העם היהודי בשנים האחרונות, הוא הכיוון ההפוך להתחזקות דמוגרפית ולעמידה עקרונית על זכותנו לחיים בארץ ישראל שלנו בגבולות ברי הגנה. רק נס יוביל את היהודים לראות את המובן מאליו. אנחנו עם מסובך וגם מתוסבך. מצד שני, עוד לא אבדה תקוותנו. מה שלא עושה השכל, עושה לפעמים הקיר שבגב.

בזירה הישראלית, יש שניים שהם מנצחים מובהקים במלחמת עזה ושניים שהם בגדר מפסידים לא מוכרזים. המנצחים הם צה"ל וגוש הימין. המפסידים הם מדינת ישראל ומפלגת קדימה. אין עוררין על ניצחון צה"ל, אבל לא צריך שימים יגידו,  שהניצחון הצבאי המוחץ, הוא רק ניצחון בקרב. כמה חבל שממשלת ישראל לא השכילה להפוך את הניצחון בקרב לניצחון במלחמה. הצבא ניצח המדינה הפסידה.

הנה רשימה חלקית של היעדים שהדרג המדיני לא הציב ולא השיג: ציר פילדלפי לא בידינו, החמאס בשילטון, גלעד שליט בשבי, מאות מינהרות להברחת אמצעי לחימה נותרו פעילות וכך גם משגרי הקסאמים וחוליות השיגור, שבכל עת יכולים להמשיך לאיים על שלוות החיים ביישובי הדרום. הנה רשימת היעדים שהדרג המדיני לא הציב ובכל זאת השיג: גל של אנטישמיות בעולם, גל של הצעות מדיניות מסוכנות ומשפילות מצד דוחפי האף האירופיים התורניים, אפיזודה חסרת תקדים של התנגחות עם ראשי המימשל האמריקאי והגרוע מכל, שבסופו של יום, עוד יפתחו המעברים בין עזה לרפיח והחמאס יצא כשהפסדו בשכרו. 

במדינה שבה הצבא הוא הלב, קשה להבחין בין ניצחון צבאי לניצחון מדיני. בחינה שכלתנית וקרה של תוצאות המלחמה מצביעה על הפסד צורב בזירה המדינית. הפסד  שיש לו אמא, למרות, שבדרך כלל אנו מחפשים אבות לכישלון, והאמא זו ציפי לבני.

באנגלית רצוצה ושפת גוף ארוגנטית עד נוירוטית התייצבה לה הגברת לבני פעם אחר פעם אל מול המיקרופונים והפחידה את העולם. לשר חוץ במלחמה יש שתי דרכי פעולה אפשריות: דיפלומטיה של מתק שפתיים ודברי חלקות , כשצה"ל במקביל מכה במקל גדול, או מתקפה שלוחת רסן על צביעות העולם, שהבליג על שמונה שנות מיתקפת טילים יום יומית על אזרחים, והמוסר הכפול שהוא נוקט כלפי כל צעד לגיטימי של הגנה עצמית כשהוא בא מצד יהודים. הגברת לבני בחרה בדרך הגרועה ביותר: אפולוגטיקה אגרסיבית. דרך שהיא מרשם בטוח לאכילת הדגים הבאושים בד בבד עם קבלת צו גירוש מין העיר.

בזמן שאהוד ברק עמד על משמרתו לצד החיילים בזירת הקרב הפקירה גברת לבני את העמדה כשנמנעה מלהתגייס לפעילות באו"ם והעדיפה להתייצב למסיבות עיתונאים משולשות, שמא ייפקד מקומה לצד האֶהודים שגזרו קופונים פוליטיים.  במלחמה שמתנהלת תוך כדי בחירות יכולה העין הציבורית לבלוע פוליטיקאים שמקבלים חשיפה תיקשורתית בהקשרם הטבעי. היא לא יכולה לסבול פוליטיקאים שצריכים לפעול מחוץ לפריים טיים אבל שמשיקולי בחירות מעדיפים להותיר אותנו חשופים בצריח מול החלטה מזיקה של מועצת הביטחון. 

ההיפך הגמור של לבני במלחמה הזאת היה בנימין נתניהו. הוא נעלם. היו ששאלו לאן נעלם ביבי. לא נעים לספר שיו"ר האופוזיציה פרש מטריית חיפוי הסברתית על הביצועים הכושלים של שרת החוץ בתחום הזה. נתניהו עשה זאת עבורה כחייל מן השורה. זה גם המקרה שבו חייל מן השורה מתפקד הרבה יותר טוב מרמטכ"ל ההסברה. הציבור הישראלי יודע להעריך גם הורדה בפרופיל התיקשורתי ומתן גיבוי לממשלה מספסלי האופוזיציה. זו הסיבה לכך שהליכוד בראשות נתניהו נשאר יציב בסקרים בעוד קדימה בראשות לבני מדרדרת.

גוש הימין כולו יוצא מחוזק מהמלחמה בעזה. כמעט כולם מבינים שהימין צדק. הוא צדק כשהזהיר שאוסלו ימיט עלינו קטיושות באשקלון, הוא צדק כשהזהיר שההתנתקות החד צדדית משדרת חולשה ותזמין תוקפנות מצד הפלשתינים. הוא צדק שהזהיר שכל נסיגה משטחי ארץ ישראל מכניסה יותר ויותר אזרחים לקו האש. ובאופן אישי, אני לא יכול להתאפק מלספר שהפעולה הצבאית המוצלחת של צה"ל בעזה נעשתה על פי המיתווה המפורט של תנועת חרות בראשה עמדתי מאז שנת 1999 (ושאני הצעתי עוד לפני היווסדה של חרות) שקרא להפצצת המטרות הצבאיות בעזה מין האוויר, אזהרת התושבים בעזה באמצעות כרוזים על מנת שיתפנו, וכניסה קרקעית לשטח כדי לנקות אותו מאמצעי לחימה ואוחזי נשק. השמאל שדרדר אותנו למלחמה נאלץ לבצע פעולה צבאית מבית היוצר של "הימין הקיצוני". ה"הזוי". המערכה הצבאית המוצלחת הזו באה לעולם כי הימין צדק ובוצעה על פי שיטתו. הציבור מבין ויודע לתגמל. זו הסיבה שגוש הימין מתחזק ולא קברניטי הממשלה. נמאס לציבור מממשלות תאבות הסכמים מדיניים עתירי מריחות ויומרות חסרות כיסוי שזורות לרוח את הישגי הצבא ובכך גם מקרבות את הסיבוב הבא וגם מעמידות את ישראל בעמדת מוצא קשה יותר. הציבור מחפש ממשלה שתצליח פעם אחת לסיים קרב עם תוצאה מדינית טובה ליהודים.     

לאחרונה נשמעים קולות הולכים ומתגברים לדחות את הבחירות בגלל המלחמה. מה יכול להיות הגיוני מזה? את מי מעניינות הבחירות היום? הרי אפילו את הישרדות לא שידרו בגלל המלחמה. הייתכן, ששידור הישרדות יידחה והבחירות יתקיימו להן במועדן?

ישראל קיימה את הבחירות לכנסת הראשונה בעיצומה של מלחמת העצמאות. רק פעם אחת בתולדות המדינה נדחו בחירות לאחר שנקבע מועדן: הבחירות לכנסת השמינית. הסיבה: מלחמת יוה"כ. הדחייה: כמעט בחודשים. גם ב- 49 וגם ב-73  היו הרבה יותר מגוייסים בשטח מאשר בעזה, ובכל זאת התקיימו הבחירות. אז, אולי, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר, מדוע הבחירות הפעם נראות כה מיותרות?

הבעיה האמיתית של הבחירות הללו היא לא המלחמה. הבעיה היא שאלה בחירות ללא אפשרויות בחירה. הרי אפילו במיקרוסקופ המשוכלל ביותר קשה למצוא את ההבדלים בין המפלגות הגדולות: בין העבודה שויתרה על הסוציאליזם, הליכוד שויתר על שלימות הארץ וקדימה שלא ויתרה על דבר כי מעולם לא הייתה לה דרך. בחירות יכולות לעסוק בעבר, בהווה ובעתיד. השוואה בין ביצועי המפלגות הגדולות בתחום המדיני תגלה לנו שכולן חטאו באוסלו או בהתנתקות. בהווה, שלושתן מצדדות באקט המלחמתי בעזה ובאשר לעתיד – אף אחת מהן אינה נושאת בשורה חדשה ומעניינת. במצב הזה, אפשר להגיע למסקנה שבמדינת ישראל הדמוקרטית הבחירות מיצו את עצמן.

במדינה שבה בלאו הכי ביה"מש העליון קובע את ההחלטות החשובות אפשר אולי לותר כליל על הבחירות לכנסת ולהותיר אותן בידיים האמונות של וועדת מינויים, על פי המודל המזהיר של הוועדה למינוי שופטים, לפיו חברי הכנסת היוצאת יהיו המרכיב הדומיננטי בועדה וכמקובל במינוי השופטים, ירכיבו כנסת חדשה כדמותם וכצלמם. למען מראית העין הדמוקרטית, בראש הוועדה תעמוד דמות ציבורית מחוץ לכנסת. מועמד מצויין לתפקיד יכול להיות יעקב עמידרור שהוכיח את יכולותיו בהרכבת הרשימה המגומגמת של מפלגת הבית היהודי…

במקום לבחור את הכנסת יבחר הציבור אחת לחמש שנים בבחירה ישירה ואישית את האנשים החשובים באמת, את האנשים שמחליטים וחורצים גורלות: את שופטי בית המשפט העליון. אלה האנשים שבישיבתם כבג"צ, מנטרלים ומבטלים את החלטות הכנסת והממשלה, על פי השקפת עולמם הפוליטית. אין ספק שזהו מודל מקורי ומעניין שמחזיר אותנו היישר לתקופת השופטים שבה היו יושבים תחת התומר ולא במגדלי שן. הכנסת תמשיך להיות אותה כנסת חסרת שיניים, הממשלה תמשיך להיות ממשלה למראית עין ובג"צ ימשיך להיות בעל הדיעה, אבל יצוייד לצורך כך בסמכות מוסרית הנובעת מבחירת העם.

במחשבה שנייה, אולי איפוק זה כוח. אולי כדאי להמשיך ולסבול בחירות אחר בחירות, קדנציה אחר קדנציה, לדשדש עם השלישיה הסיאמית התלת ראשית שלנו ליכוד-עבודה-קדימה עד אשר המדע יאפשר לנו לשבט את נאורי הדור היושבים בבג"צ, ואז נוכל להנות ממלוא זיו נאורותם השופעת גם בכנסת, גם בממשלה וגם בביהמ"ש.

בנימה של כמעט הכאה על חטא, ראיין ארי שביט את בני בגין במוסף "הארץ", והעניק לו במה להוכיח את צדקתו בעניין אוסלו. בגין מוצג בראיון כמי שעולה מהאוב הפוליטי לאחר שהתיזה שלו בדבר כישלונם הידוע מראש של הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות התגלתה כנכונה. נדיבותו של ארי שביט כלפי המרואיין אינה קשורה רק למעלותיו האישיות שאינן שנויות במחלוקת, אלא בעיקר להתמוגגות הבלתי מוסתרת של המראיין לנוכח עמדותיו של בני בגין ביחס לביהמ"ש העליון ולערביי ישראל.

בני בגין הגדיר את עצמו בבחירות 1999 כנציג ציבור ללא בוחרים, משום שהתקשה למצוא אנשים המחזיקים בדעותיו הימניות ביחס לשלימות הארץ ובדעותיו השמאלניות ביחס לערביי ישראל. בכך הוא צדק. בדרך כלל, יש מתאם ברור בין זיהוי הסכנה שבויתור על שטחים לזיהוי הסכנה הטמונה בערביי ישראל שמרביתם פלשתינים המזדהים עם הגרועים שבאוייבינו. בגין מקדש את דעותיו הליברליות עד כדי כך שהוא נרדם על משמרתו ומסרב להתמודד באמת עם כך שהבעיה הדמוגרפית לא עוצרת בקו הירוק ואופיה היהודי של המדינה נמצא בסכנה בהעדר מדיניות של דמוקרטיה מתגוננת.

זו הסיבה שהצגתו של בני בגין כ"צודק המתמיד" היא טעות. במבחן המציאות דעותיו ביחס לערביי ישראל הן בגדר אנכרוניזם המסרב להישיר מבט למציאות. ממש כפי שנהג השמאל ביחס לאוסלו. מי שמטיל ספק בדבריי מוזמן לבדוק אם לא היה זה בני בגין שכינה את מועמדותו של עזמי בשארה לראשות הממשלה כמועמדות "ראויה ורצויה". 

להכיל את שנאת המיעוט זו תכונה ליברלית להפליא, שאפשר היה להגדירה אפילו "ראויה ורצויה", אלמלא המיעוט הזה עלול להפוך לרוב בהינף רחם. גם ההתייחסות "הנאורה", שלא לומר, יפת הנפש, ביחס למגבלות השימוש בכוח, (לפיה שימוש מופרז בכוח הוא להשיב בארטילריה למקורות ירי הקסאמים) – מעידה על המרחק הרב בין ההבנה התיאורטית של בגין לגבי זכותו של העם היהודי לחיות במדינה משלו, לבין היכולת להבין מה נדרש כדי לממש את הזכות הזו.

באשר לתמיכתו הבלתי מסוייגת של בגין בביהמ"ש העליון שבאה לידי ביטוי במתקפה חסרת תקדים ומשולחת רסן על שר המשפטים דניאל פרידמן, הרי גם היא מעידה על תפיסת המציאות השגוייה של בגין. אם בארה"ב לנשיא מוקנית הזכות להטיל וטו על החלטות הקונגרס, הרי בני בגין בתמיכתו האוטומטית בביהמ"ש העליון מספק לו זכות וטו כזו על החלטות הממשלה והכנסת. בשל שיטת מינוי השופטים הנוהגת בישראל והרכבו של ביהמ"ש העליון משופטים שהשקפת עולמם מזוהה לרוב עם זו של השמאל, התוצאה היא שפסיקותיו מייצרות עיוות גדול יותר מעריצות הרוב המחרידה את בגין עד כדי כך שהוא נותן את ידו לעריצות של המיעוט.

כשנתניהו מיישם את אסטרטגיית "עם הפנים למרכז", זה לא לגמרי ברור האם מדובר בהימור פוליטי או בהצהרת כוונות. מבחינה פוליטית גרידא, נתניהו פועל נכון. את קולות הימין הוא מעריך שממילא לא יקבל.  אבל באופן פרדוקסלי, דווקא דחיקתו של משה פייגלין ברשימה למקום על סף הריאלי, עשוייה לגייס קולות של אנשי ימין שירצו להבטיח שעל אפו וחמתו של נתניהו, פייגלין ייכנס לכנסת.

מה שמשחק לטובת הליכוד הוא החולשה העצומה שיש בימין המפה הפוליטית. כ- 15 מנדטים לא מוצאים לעצמם בית. הרשימה האפורה שהעמידה חבורת הפרופסורים של הבית היהודי, לא מעוררת שום רגשי הזדהות בקרב הציבור הימני. היא נתפשת כרשימת הערוץ הראשון בעידן ה"אח הגדול" ו"השרדות". נוער הגבעות לא ייתן את קולו לרשימה הזו. כך גם רבים מבוחרי הימין השורשי, שמחפשים מנהיגות, ריגוש, טמפרמנט של פייגלינים ובמקום זאת מקבלים רשימה ישנונית, מורתית, שעל סדר יומה בעידן של קסאמים, איום גרעיני, ונשיא אמריקאי שעסוק בשינוי התדמית של ארה"ב בעיני העולם המוסלמי – תקציבי החינוך לישיבות ולבני עקיבא.

ועדת המינויים של הבית היהודי, בדיוק כמו בליכוד, דחקה את רגלי הנבחרים הבולטים של האיחוד הלאומי אל מחוץ לרשימה. כמעשה נתניהו בפייגלין, מעשה ועדת המינויים באיתם, הנדל ואריה אלדד. התוצאה היא שאנשי הימין נותרים ללא בית פוליטי, למעט ברוך מרזל שנותר תמיד על נישת מלכוד אחוז החסימה.

מפלגה ימנית אמיתית ימינה לליכוד היא לא רק מענה לצורך פוליטי של אנשי הימין שאין להם למי להצביע, אלא היא בגדר אינטרס לאומי. לא טוב היות הליכוד המפלגה הימנית ביותר במפה הפוליטית. (ליברמן שמבקש לותר על שטחי אום אל פחם תמורת בית אל ואריאל הוא בעיניי מפלגה ביילינית בעטיפה דוברמנית). גם לא טוב שרבים מעם ישראל מוצאים את עצמם מחוץ למעגל הפוליטי ופשוט אינם מגיעים לקלפי.

15 מנדטים מחפשים מפלגה, השאלה היא אם בימין ישכילו להקים רשימה מאוחדת שתכלול את מפלגתו של אלדד, מפלגתו של מרזל ומודחי האיחוד הלאומי. אם כן, למפלגה כזו יש סיכוי למשוך עניין ציבורי ותקשורתי ולעבור את אחוז החסימה.

ציפי לבני משתוללת בטיסה בגלל שלא שודרגה ממחלקת עסקים למחלקה ראשונה

איך קרה שהניו-יורק פוסט העלה ידיעה מאוד לא מחמיאה על ציפי לבני וכאן בארץ אף עיתון לא פרסם? האם העיתונות הישראלית מחפה על לבני? האם העיתונות הישראלית מונעת מהציבור הישראלי מידע על מועמדת לראשות הממשלה, רק על מנת לבלום את נתניהו? האם התקשורת לא הפנימה את הסכנה שבהסתרת מידע מלא מהציבור? האם התקשורת לא הפנימה עדיין שכשזה מתפוצץ אח"כ בפרצופי כולנו, ישראל נגררת כל פעם מחדש לבחירות מקדימות ולחוסר יציבות פוליטית?

כחלק מהאחריות הציבורית שלי, אני מביא את הקטע שפורסם על לבני במלואו כפי שהוא מופיע במקור. מי שרוצה יכול להקליק עליו ולהגיע למקור, כדי להווכח שלא מדובר בקטע מפוברק. (ותודה לחיים יואבי רבינוביץ שהביא את הדברים לידיעתי).

אכזבה מרכזית אחת היתה לי בבחירות המקדימות בליכוד ושמה: משה פייגלין. לכאורה, מדובר באיש ימין קרוב מאוד לעמדות שלי, שהכי טבעי בעולם שישתף עימי פעולה. לצערי, שיתוף פעולה עם פייגלין היה עניין חד-צדדי לחלוטין. שיתוף פעולה כזה היה כאשר אני שימשתי כחבר כנסת והוא ניסה לעשות את צעדיו הראשונים עם מנהיגות יהודית. כל עוד אני הייתי באיזשהי עמדת כוח שפייגלין יכול היה להיעזר בה, היה בינינו שיתוף פעולה של ממש. כך, למשל, הייתי חה"כ היחידי שגילה נכונות להרים את הכפפה ולקדם את מועמדותו של ירמיהו ברנובר לנשיאות המדינה מטעם מנהיגות יהודית. כך, למשל, כשפייגלין התמודד מול נתניהו בבחירות לראשות הליכוד וסייעתי לו ככל יכולתי ומן הסתם בהזדמנויות אחרות.

על מושגים של הכרת הטוב, פייגלין כנראה לא שמע. הוא העדיף להכניס בפתקי ההצבעה מועמדים אחרים, שלפחות לגבי חלק מהם יש סימן שאלה לגבי מידת הנאמנות שיגלו בעניין השמירה על ארץ ישראל. בשיחות הטלפון שניהלתי עם פייגלין הוא מיהר לומר שיתמוך במועמדותי ו"אפילו לא צריך להפגש". בפועל, הייתי מחוץ ל"דיל". ציפיתי שפייגלין יצרף את שמי לפתקי ההצבעה שלו, אבל כנראה יש לו חשבונות אחרים. מי הם האנשים שפייגלין תמך בהם? בני בגין, גדעון סער, גלעד ארדן ומשה כחלון - כולם היו עבורו בגדר אנשי קש. הוא העריך שהם ממילא יעברו אותו. עליהם הוא היה צריך לבזבז מקומות בפתק? כל הרעיון הוא שבקולות של אנשיו יכול היה פייגלין לקדם עוד 4 אנשים נאמני ארץ ישראל מובהקים, שהיו זקוקים לקולות האלה כדי להתקדם למקום ריאלי. הקולות האלה, הם בדיוק מה שחסר לי, שבלי הקולות של אנשי פייגלין, הגעתי למקום 44 עם 6277 קולות.

הייתי אומר שהעדר התמיכה של פייגלין במועמדות שלי, צריך להדליק נורה אדומה אצל כל מי שהמאבק על ארץ ישראל בדמו. מתחת לפני השטח מתחילה לבצבץ מתוך דמותו יהירות וזחיחות נוסח נתניהו בקדנציה הראשונה שלו.